שאלה: הורה שמפחד לנטוש את הילד שהולך לגן החשש שמא הילד ייפגע לפעמים גם יש חשש שמא ההתנסות בחרדה להישאר לבד תשאיר צלקת אצל הילד, מה שיגרום לפגיעה ארוכת שנים.

תשובה: הרבה הורים חוששים מאותה בעיה אבל המציאות מלמדת שעצם החשיפה לחרדה כשנעשית בצורה מבוקרת – לא רק שלא פוגעת בילד אלא אפילו מחזקת את הילד…בתהליך החשיפה למצב שמעורר חרדה הילד לומד שניתן לשרוד את החרדה ללא שום פגע מה שיוצר תחושה של יכולת ותחושה של גאווה חיובית, לעומת זאת אם נשאיר אותו בבית או נשאר אתו יותר מידי זמן ולא ניתן לו להתמודד לבד – זה יכול לפגוע בו. זה מה שיכול למנוע את ההתפתחות הנפשית שלו… ההימנעות מהחשיפה שלו למצב הלא נעים שהוא יישאר לבד – זה עצמו מעצים את החרדה… בשם הרצון להגן על הילד מפני החשיפה לחרדה הולכים ונבנים הרגלי חיים שמעמיקים את חוסר האונים של הילד…כי כשאנחנו ההורים שוב ושוב נצמדים לילד אנחנו מאשרים לילד את החשש שלו – אם היינו חודרים אל חדרי ליבו היינו רואים שהלב – חרד – והוא לא יודע מה לעשות… וחוסר האונים של הילד מוביל אותו להידבק יותר ויותר בהורים שלו וברגע שההורים מאשרים לו את ההתנהגות הזו, הם במילים אחרות מאשרים לו שיש לך סיבה להיות חרד, יש לך סיבה להיות חסר אונים וכך האדם מקבע בתפיסה שלו את ההבנה ש"אני ילד חסר אונים" וכך החרדה מתקבעת.

אנשים מבוגרים שסובלים מהתקף חרדה מתארים שזה נדמה להם כמו "נחשול מתגבר" – מה שעלול להוביל אותם לאובדן השפיות ולכן בשעת חרדה האדם מרגיש שהוא צריך למצוא את המקום את המחסה המהיר ביותר והטוב ביותר. המציאות מלמדת אותנו – שהתקפי חרדה מתנהלים בצורה כזו שזה לא עולה יותר ויותר ונעשה גרוע יותר ויותר – אלא זה גל חרדה שעולה עד לרמה מסוימת ואז מתחיל לרדת. למה אנשים מאמנים שטבעה של החרדה לעלות עוד ועוד עד להתמוטטות מוחלטת? ההסבר לכך הוא בתהליך ההימנעות – אנשים שסובלים מחרדה וגם ילדים – לא חווים בדרך כלל את האופי הגלי העולה ויורד של תגובת החרדה בגלל שהם בורחים מהחרדה מיד שהיא מתחילה. כל פעם שהם בורחים מחוויות החרדה הם מחזקים את התפיסה שלהם שהחרדה רק הולכת ומחמירה. אנשים שמטופלים בחרדה הם מתנסים במבנה "הגלי" העולה ויורד של החרדה – זו חוויה שכמו מאשרת לחווים את החווית החרדה שזו חרדה לא מציאותית.

במילים אחרות – כשהילד או מבוגר מתגבר על החרדה זה לא שהוא התגבר עליה זה שהוא למד לשאת אותה, הוא למד להסתדר עם המבנה "הגלי" העולה ויורד של חווית החרדה. ולכן לא נכון למנוע מהילד את תחושת החרדה אם לא שהילד – יחוש אותה – יתמודד אתה – דבר ראשון הילד לא יחוש תחושת גאווה שהוא התמודד עם החרדה להישאר לבד ודבר שני זה רק מנציח את החרדה, אין זה אומר שאנחנו צריכים לייצר מצבים מעוררי חרדה יש בעולם מספיק והותר כאלה, הכוונה שישנם אירועים שגרתיים כמו הילד בחברה לא נכון לגונן עליו יותר מדי, כשאנחנו מניחים אותו בגן לא נכון לגונן ולהישאר יותר מידי, כשהילד רוצה שההורים יישנו אתו או יהיו אתו בחדר עד שהוא יירדם…וכדומה – בדוגמאות כאלה הגבולות של ההורים והיכולת להעניק לילד להתמודד עם המצבים האלו – יעזרו לו להתפתח ולהיות אדם בריא מבחינה נפשית.